אנו חיים בעידן טכנולוגי, עידן שבו האמצעים הדיגיטליים והטכנולוגים הופכים ליותר ויותר משמעותיים וחשובים בחיינו, הטכנולוגיה היא חלק בלתי נפרד מחיינו. היא פוגשת אותנו בכל פלטפורמה בחיינו כמעט; בין אם ברשתות החברתיות שאנו משתמשים בהן על מנת לתקשר, ובין אם בכרטיסי מועדון ברשתות שיווק שאנו משתמשים בהם על מנת לרכוש מוצרים (אלטשולר, 2012).
המהפכה הטכנולוגית הביאה איתה שלל בשורות, בין השאר מדובר בבשורות חברתיות ובבשורות שנוגעות לחיינו האישיים- ובכך גם הטכנולוגיה קשורה אלינו כפרט - אנו עושים בה שימוש יום יומי כמו למשל שימוש בפייסבוק, חיפוש בגוגל, שימוש באפליקציות כדוגמת וויז וכדומה.
חיינו האישיים כפרט והמהפכה הטכנולוגית (כאן מדובר בעיקר בהתקדמות באמצעי התקשורת, אינטרנט וטלוויזיה לדוג') נמצאים בתגרה כמעט תמיד, המהפכה הטכנולוגית הופכת אותנו לחלק מבסיס הנתונים (DATA BASE) הדיגיטלי המאגד בתוכו את כל המידע האישי שמסרנו אודותינו ברשת ומשתמש בו על מנת למכור לנו דברים ולהציע לנו שירותים ברשת.
נמצא שעם המהפכה הדיגיטלית בחיינו, והאופן בו הטכנולוגיה מוחדרת בחיינו ישנה גם חדירה שלה לפרטיותנו. (אלטושלר 2012)
ישנה דילמה מוסרית שעולה לנוכח מציאות זו-האם ניתן עדיין לשמור על הפרטיות בסביבה הדיגיטלית המודרנית או שמא דבר זה כבר אינו אפשרי במצב בו פרטים אישיים רבים עלינו כבר נמצאים ברשת הדיגיטלית.(און 2005) יש לציין שהזכות לפרטיות היא זכות יסוד מתוך זכויות האדם הטבעיות, אך היא עלולה להתנגש כאשר אנשים בוחרים לוותר על פרטיותם לטובת מה שנראה להם כמעין הטבה פוטנציאלית למענם.
הפרטיות מוגדרת כמונח רב משמעי אף על פי שידוע לנו כי ההגדרה המילונית של המונח פרטיות משמעו תחום הפרט, תחום שאינו גלוי לעיני לציבור. על אף ההגדרה היבשה הנ"ל לפרטיות, הדיון בדבר הזכות לפרטיות ברשת אינו חד משמעי והוא מוגדר במידה רבה כ"כניסה לערפל" בגלל הגדרתו הלוקה בחסר במשפט והמבוצעת בפועל, העידן המודרני מאיים על מושג הפרטיות בגלל הקלות בה אפשר להפר את הפרטיות של אדם כלשהו ע"י אמצעים טכנולוגיים וטכנולוגיות מידע ותקשורת.
באופן תיאורטי ניתן להבין את הזכות לפרטיות כנגזרת של זכויות האדם הטבעיות המעגנות בתוכנן את הזכות לאוטונומיה טבעית של האדם עליו, הזכות לפרטיות היא זכותו של כל אדם לשמור ולהגן על זהותו ועל מתחם הגנה מסביב לגופו, מחשבותיו, רגשותיו, סודותיו הכמוסים, אורח חייו ומעשיו האינטימיים. באופן משפטי ניתן להיווכח כי הזכות לפרטיות מעוגנת בחוק יסוד: "כבוד האדם וחירותו" ו-החוק "הגנת הפרטיות" הם חוקים קיימים בחוקה הישראלית ועליהם מתבססים חוקים רבים. (אלטושלר, 2012)
על אף החוקים הקיימים בנושא הפרטיות, משפטנים בימנו עדיין מתחבטים בשאלה כיצד להסדיר את הפרטיות וכיצד ראוי להסדירה, וכיצד ראוי להעניש את המפרים אותה. (און, 2005)
המסקנה שניתן להסיק מכך היא, שעל אף קיומה של חקיקה מוסדרת בתחום, עדיין נמצא תחום הזכות לפרטיות תחת חוסר הגדרה משפטית רשמית, שכן תחום הפרטיות עצמו דינמי ומשתנה כל הזמן.
טכנולוגיית המידע והתקשורת נתפסת מאיימת על הפרטיות מכיוון שהיא מאפשרת נגישות למאגרי מידע גדולים והפצתם ברחבי העולם, כך שניתן למצוא את השימוש האישי שלנו באינטרנט כדוגמת כרטיסי אשראי, נתוני גלישה, שימוש בטלפון נייד וכרטיסי מועדון לקוחות כדברים שמאיימים על פרטיותנו בגלל שהם נשמרים במאגרי מידע עצומים שיוצרים עלינו פרופיל מפורט ללא אישורנו וללא ידיעתנו וזאת כי רשת האינטרנט גורמת למידע להיות זמין ונגיש לכל, ניתן לראות שבמציאות שלנו אנשים מעדיפים לשלם את מחיר הפגיעה הפרטיות ואכן להשתמש בשירותים אלו ורק כדי לא לשלם את המחיר של הניתוק החברתי שעלול להיווצר מכך. (אלטושלר 2012)
אמנם אנו עדים גם במידת מה לקיומו של יסוד ההסכמה כאשר אנו מוסרים פרטים אודותינו ברשת, יסוד ההסכמה נמצא בלבה של הזכות לפרטיות, אך אי אפשר לדעת תמיד האם החוק שמגדיר הסכמה (במפורש או לא) אכן מתאים לסביבה דיגיטלית. ההסדרים המשפטיים לשמירה על הפרטיות נידונו לכישלון ואינם תואמים את המציאות החדשה שכן אינם מיושמים ואינם נאכפים ממילא.
אם כן אנו רואים שככל שהפעילות האישית שלנו ברשת גדלה, כך גם נוספים "צדדים שלישיים" שמבקשים להרוויח כסף ע"י שימוש במידע ששיחררנו באינטרנט, לטכניקה זו קוראים "כריית מידע".
החברות הכי גדולות במשק כמו "אפל" למשל נמצאו משתמשות בטכניקה זו כשאר נודע שחברת אפל מתקינה במוצריה תוכנת מעקב, שעוקבת אחרי כמעט כל פעולה שנעשית במכשיר- צליל והקלדה למשל, ומעבירה אותן לחברות התקשורת, יש לציין ש"אפל" היא אינה היחידה שנהגה כך אלא למעשה כל החברות בשוק.
תוכנת מעקב זו מהווה שער למעשה של גישה "לתיבת אוצר" של מידע ונתונים אישיים של הגולשים שכוללים את הרגליהם והעדפותיהם. (אלטושלר 2012)
ישנה הקבלה בין המודל "ההסכמה מדעת" בסביבה הדיגיטלית לזה מעולם המשפט הרפואי, המצב בו אדם מוסר פרטיים אישיים שלו בסביבה הדיגיטלית מהסכמה למצב בו מטופל מוסר מידע רפואי עליו לרופא מכיוון שאותם השיקולים שהניעו את מערכת המשפט להתערב בין ביחס לרופא ומטופל הניעו אותם גם להתערב בין גולש למפעיל בסביבה הדיגיטלית. (און 2005)
לאותם מאגרי מידע שנמנו לעיל קוראים DATA BASE (בסיס הנתונים), מדובר במאגרי מידע דיגיטליים הזמינים לכל דורש, והם מאגדים למעשה כל מידע שמסרנו אודותינו ברשת. השימוש העיקרי במאגרי המידע האלו נעשה ע"י חברות שיווק ורשתות חברתיות.
רשתות חברתיות משחקות תפקיד גדול יותר בכל הקשור לפרטיותנו ברשת והאופן בו פרטיותנו ברשת מופרת, לרשתות חברתיות יש את הכי הרבה מידע עלינו, שבאופן אבסורדי את כולו מסרנו אנו, הגולשים, שבעצם לא תמיד מרוצים מכך.
בהזדמנויות שונות אמרו מנכ"ל חברת גוגל ואחריו גם מייסד פייסבוק ש"הפרטיות מתה בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות" ולא בכדי- אכן רשתות אלו הן הרשתות שנמצאות כ"מפרות" את הפרטיות באופן הכי גדול ולפעמים באופן שגורם להכי הרבה נזק.
למעשה הטענה המרכזית של אותן חברות היא שהדרישה לפרטיות כבר אינה רלוונטית יותר והיא ערך מהעבר. (אלטושלר, 2012)
נמצא כי הטענה לזכות לפרטיות בתפיסת עולמם של מנכ"לי גוגל ופייסבוק כי הזכות לפרטיות אף על סיווגה כזכות יסוד בזכויות האדם הטבעיות היא מיושנת, חסרת ערך, לא רלוונטית כבר בעידן בו אנו נמצאים- אף על שדבר זה כנראה לא יתקבל בהכרח אצל הגולשים עדיין מקומן של הרשתות החברתיות בחיינו משמעותי וחיוני.
סוגיית הפרטיות קשורה באופן ישיר לסוגיית הרשתות החברתיות בגלל הדרך בה משתלבת הטכנולוגיה בנושא הפרטיות, אך אל לנו להאשים את התהליך הטכנולוגי בתופעות השליליות ברשת האינטרנט וברשתות החברתיות גם כן מכיוון שבידנו לשמור על הכללים ועל האתיקה החברתית בעת השימוש במדיה, כך נקטין את התופעות השליליות וגם נשיג את המטרות המרכזיות בשימוש במדיה (מלכה, 2015).
על מנת להבין את עד כמה תופעת הרשתות החברתיות גדולה נציין כי מעל 100 מיליון איש בעולם הם חברים ב"פייסבוק", הם משתמשים בה אף על פי אינספור המקרים לפגיעה בפרטיות, אותם משתמשי פייסבוק משתמשים בפלטפורמה זו על מנת לקבל עדכוני מידע, תמונות, צ'אטים, פורומים, קבוצות דיון, בלוגים ומשחקים - דרך פלטפורמה זו אנו חושפים מידע רב על עצמנו ברשת החברתית ואף מידע שכנראה לא היינו עולים בדעתנו לשתף את השכן שלנו בו - אך בתוך הרשת החברתית כאשר אנו משתפים במידע זה סביר שנענה על כך ב"מה כבר יש להסתיר" (מדובר במידע עצמי כגון טיול בחו"ל, קשר עם חברים מהעבר, חיפוש אנשים עם תחביבים דומים), לפעמים אנו גם משתפים מידע שסביר להניח שלא היינו רוצים שיפורסם בשלטי חוצות, למשל בריאות קרובי המשפחה, אך כעת ניתן לראות שרבים מאיתנו יבחרו לשתף מידע זה ברשת החברתית (למשל במקרה בו קרוב משפחתך עבר ניתוח ורשמת על הקיר שלו או שלך שהוא עבר ניתוח למעשה שיתפת את כל חבריך במידע רפואי זה) ניתן להסיק מכך שהרשת החברתית נהיית מקום שבו שיתוף מידע זה נהיה לגיטימי. אנו רואים גם שפייסבוק אינה רק ממלאת צרכים חברתיים של אנשים פרטיים אלא גם משומשת אצל גורמים אחרים- למשל לפני כמה שנים תועד מקרה בשוויצריה של אישה שנמנעה להגיע לעבודתה בעקבות מיגרנה חריפה שדיווחה עליה, אך מעבידה ראה כי היא מחוברת ביום זה לפייסבוק ופיטר אותה כי אם הייתה מסוגלת לגלוש בפייסבוק כנראה הייתה מסוגלת להגיע לעבודתה באותו יום (מעיד על מדיניות פרטיות בעייתית בפייסבוק), אנו גם עדים לכך שפייסבוק הפכה לכלי עבודה ממש בידי עורכי דין, חוקרי ביטוח וחוקרים פרטיים שמשתמשים ברשת על מנת לעקוב אחרי פרטים וגורמים מסויימים- מעיד על בחינת הגבול בין המותר והאסור בהגנה על הפרטיות בעת התחברות למאגר המידע האינטרנטי. (רובינשטיין, 2009)
אם כי צריך לציין שפייסבוק מאפשרת לגולשיה להגדיר תנאי פרטיות מסוימים בחשבון שלהם, על מנת לתת להם הרגשה של ביטחון פרטי.
הבעיה המשפטית המתעוררת בקשר למאגרי מידע היא שאין להם עגינות או התייחסות כלשהי בחוק. מאגרי מידע מעוררים קשיים רבים בחקיקה הקשורה אליהם, רבים מסכימים שאכן נדרשת חקיקה מסודרת בעניין זה אך עם זאת יש להגביר את המודעות בחינוך להתנהלות חברתית אחראית בקשר לסכנות הטמונות בשימוש ברשת הדיגיטלית.
הגדרה של מאגר מידע- שרשרת מידע בין שני גופים, מידע עובר מן הגוף הראשון שמחזיק בו אל הגוף השני. בשרשרת מידע זו הגוף הראשון הוא מקור מידע והגוף השני הוא יעד המידע.
מאגרי המידע הדיגיטליים כוללים בתוכם מידע רב שאותו למעשה הגולשים ברשת הדיגיטלית העבירו. (און 2005)
חוסר ההסדרה המשפטית בעניין זה בא לידי ביטוי למשל גם בזכות לשמירה על אנונימיות ברשת.
אנו רואים כי החוק לגבי חשיפת זהות גולש אנונימי הוא חוק לא מוסדר, למעשה, הדיון בעניין זה מתנהל בשלושה מסגרות- הראשונה מבקשת לאתר הבסיס הנורמטיבי והמשפטי של האנונימיות - ז"א הזכות שלנו להישאר אנונימיים ברשת האינטרנט אם אנו חצפים בכך. המסגרת השנייה עניינה חופש הביטוי בסביבה המקוונת - זהו העיקרון המרכזי שמנחה את העוסקים בעיצוב המשפט לסביבה זו, חופש הביטוי מהווה גם כן את הבסיס לשיח ברשת האינטרנט. המסגרת השלישית עניינה עיצוב מדיניות ברשת המקוונת ועל כן חשיפת גולשים אנונימיים היא מקרה מבחן שלה.
המקרה בו נדרשת חשיפת גולש אנונימי הוא מקרה של פגיעה ברשת שנעשתה על ידי גולש אנונימי, לדוגמא תגובה על מאמר שמשמיצה אדם מזוהה, השאלה הנשאלת מכך האם ניתן לתת הרשאה לספקי השירות לחשוף את אותו הגולש או שמא דבר זה נמצא בגדר פגיעה בזכות לפרטיות.
המשפט הישראלי טרם הכריע האם אתר אינטרנט צריך לפעול באופן כזה שאם גולש שטוען שנפגע ע"י מקרה דומה לזה ומבקש עזרה באיתור הפוגע שהוא כאמור גולש אנונימי ואכן לספק לנפגע את זהות הגולש האנונימי, אמנם קיימים מאות פסקי דין בנושא אך חוק שמסדיר את העניין במשפט הישראלי עדיין אין. (בירנהק, 2010)
גם בתחום המשפטי אנו רואים את תפקידה של רשת האינטרנט בשנים האחרונות, וניתן לראות כי בשנים האחרונות פסקי דין שינו את דרכי הפצתם בכך שכיום מונגשים פסקי הדין והחלטות בית המשפט במשפטים אזרחיים ברשת האינטרנט לעיני כל. ניתן להסיק מכך שהפרטיות גם בתחום המשפטי מתערערת עם הזמן, כי בעבר נגישות זו לא הייתה כמעט קיימת. הכללים המשפטיים אשר מבקשים לקיים תכלית מסויימת עומדים בניגוד לטכנולוגיה שגם כן במובן מסויים מגלמת ערכים (של חופש מידע), דבר זה ממחיש את האתגרים הניצבים בפתח של הזכות לפרטיות בעידן הדיגיטלי (בירנהק, 2017)
רשת האינטרנט בנויה במבנה כזה שאין בו זיהוי מובנה, הגולשים בה אינם נדרשים להזדהות ע"י גורם שנמצא במרכז הרשת כי פשוט אין כזה. אין צורך אפילו בהרשמה מוקדמת, הגלישה באינטרנט ניתנת לכל וכן בימנו האינטרנט הוא מצרך שקיים בכל בית מערבי בעולם.
ברשת עצמה הזיהוי לא מהווה תנאי לגלישה, גם שליחת דוא"ל, כתיבה בפורום, שיחה בצ'אט או כתיבת טוקבק - כולן אפשריות ללא זיהוי מראש. (בירנהק, 2010)
במושגים של מדעי המחשב, רשת האינטרנט בנויה באלגוריתם של "מקצה לקצה" (END TO END- E2E), כלומר מעין צינורות שעוברים ממקור אחד למקור השני, כשלעצמן אין בצינורות אלו "תבונה", זו נמצאת בקצוות, כלומר ביישומים שמהמשתמשים ברשת מפעילים ללא אלגוריתם שמפעיל סינון כלשהו, גורם זה הוא אחד הגורמים להצלחתה של רשת האינטרנט שכן כל אדם יכול לשתף בה כל מה שליבו חפץ ואין דבר שימנע ממנו לעשות זאת. (בירנהק, 2010)
על אף האפשרות להישאר אנונימיים ברשת, יש לציין שהתשתית הקיימת מבוססת על זיהוי "מיקומים" של המחשבים המחוברים לרשת באמצעות מספרים- הנקראים כתובת (IP (INTERNET PROTOCOL
כתובת זאת היא למעשה משמשת לזיהוי נקודות קצה - שהן מחשבים עצמם.
ספקי השירות של האינטרנט מקצים כתובת IP ללקוחותיהם על בסיס דינמי, ההקצאה נעשית בעצם ההתחברות לרשת ולכן אין צורך אפילו שהגולש ידע על קיומה של הכתובת. מבנה זה של הרשת מאפשר גלישה בלי שאתר האינטרנט, גולשים אחרים או צדדים שלישיים ידעו את זהותנו אלא אם כן מסרנו פרטים מזהים. (בינרנהק, 2010)
לאחר שראינו כי טכנולוגיית מאגרי המידע נמצאת בשימוש אצל חברות שיווקיות, שמשתמשות במאגרי המידע על מנת להתאים אלינו את הפרסומים שהן רוצות לפרסם, וגם ראינו כי רשתות חברתיות הן אלו בעלות מאגר המידע הכי גדול עלינו ברשת, יש לדעת כי טכנולוגיות המידע נמצאות בשימוש לא רק אצל חברות אלו אלא גם בשימוש אצל המדינה עצמה, כמו רישום אוכלוסין למשל שנשמר במאגר המידע האינטרנטי וכן מאגרים ביומטריים ונשיאת תעודות זהות. אצל הציבור נוצר החשש שהשלטונות ישתמשו במידע זה לרעה עליהם, למעשה תופעה זו אינה חדשה כי תרשומות של כל שיחות הטלפון שלנו הן תופעה שהייתה קיימת גם לפני "מהפכת המידע" כפי כשתוארה לעיל, המדינה משתמשת בתרשומות אלו כאשר היא מבקשת מבית המשפט אישור צווי חיפוש או האזנות סתר. טכנולוגיות דומות נמצאות בשימוש אצל גורמים צבאיים וגורמי ביון אשר משתמשות במערכות אלו למטרות מודיעיניות. (אלטושלר, 2012)
ניתן להסיק מכך, שרק מעצם היותנו אזרחי מדינה כלשהי, אנו חייבים לשאת בעול החדירה לפרטיות על מנת להיות אזרחים מן השורה.
אף על פי שהמושג "חדירה לפרטיות" הוא בעל משמעות שלילית לרוב אנו רואים כי בשימוש הצבאי והביטחוני יש צורך בו, וזאת על מנת להבטיח את בטחון האזרחים במדינה, וכנראה שאמצעים מודיעיניים תמיד יצטרכו להפר את הפרטיות של אנשים כלשהם, אך לא מתוך כוונה שלילית- מה שיכול להצביע על הכרח שקיים לפעמים בחברה מתוקנת שמכריח להפר פרטיות במקרה בו קיים סיכון לחיי אדם והמטרה היא לשמור על חיי אדם והשקט הבטחוני. (אלטשולר, 2102)
תופעת השיימינג היא תופעה ששווה איזכור בפני עצמה מכיוון שתופעת השיימינג אינה תופעה חדשה למעשה, כי גם בעבר הייתה קיימת ההבנה שניתן לבייש ילד\אדם בעזרת הפצת שמועות לגביו והפצתן בחברה - דבר שנעשה קל יותר בעידן הדיגיטלי ואף עצום יותר במימדיו, תופעת השיימינג מתפשטת במהירות ופרסום פוסט עלול להפוך לויראלי באמצעות שיתופו ברשת החברתית - דבר זה נגרם בעקבות הנגישות למידע פרטי בעידן הטכנולוגי, המידע שהיה לא נגיש בעבר נפרץ כיום ולכן היום ילדים כבר מגיל צעיר צורכים מידע באופן ישיר מהתקנים שונים כמו טלוויזיה, מחשבים, טאבלבטים וסמארטפונים בניגוד לעבר שמידע היה מתווך לילדים דרך המבוגרים (מלכה, 2015)
המהפכה הטכנולוגית הביאה איתה שלל בשורות, בין השאר מדובר בבשורות חברתיות ובבשורות שנוגעות לחיינו האישיים- ובכך גם הטכנולוגיה קשורה אלינו כפרט - אנו עושים בה שימוש יום יומי כמו למשל שימוש בפייסבוק, חיפוש בגוגל, שימוש באפליקציות כדוגמת וויז וכדומה.
חיינו האישיים כפרט והמהפכה הטכנולוגית (כאן מדובר בעיקר בהתקדמות באמצעי התקשורת, אינטרנט וטלוויזיה לדוג') נמצאים בתגרה כמעט תמיד, המהפכה הטכנולוגית הופכת אותנו לחלק מבסיס הנתונים (DATA BASE) הדיגיטלי המאגד בתוכו את כל המידע האישי שמסרנו אודותינו ברשת ומשתמש בו על מנת למכור לנו דברים ולהציע לנו שירותים ברשת.
נמצא שעם המהפכה הדיגיטלית בחיינו, והאופן בו הטכנולוגיה מוחדרת בחיינו ישנה גם חדירה שלה לפרטיותנו. (אלטושלר 2012)
ישנה דילמה מוסרית שעולה לנוכח מציאות זו-האם ניתן עדיין לשמור על הפרטיות בסביבה הדיגיטלית המודרנית או שמא דבר זה כבר אינו אפשרי במצב בו פרטים אישיים רבים עלינו כבר נמצאים ברשת הדיגיטלית.(און 2005) יש לציין שהזכות לפרטיות היא זכות יסוד מתוך זכויות האדם הטבעיות, אך היא עלולה להתנגש כאשר אנשים בוחרים לוותר על פרטיותם לטובת מה שנראה להם כמעין הטבה פוטנציאלית למענם.
הפרטיות מוגדרת כמונח רב משמעי אף על פי שידוע לנו כי ההגדרה המילונית של המונח פרטיות משמעו תחום הפרט, תחום שאינו גלוי לעיני לציבור. על אף ההגדרה היבשה הנ"ל לפרטיות, הדיון בדבר הזכות לפרטיות ברשת אינו חד משמעי והוא מוגדר במידה רבה כ"כניסה לערפל" בגלל הגדרתו הלוקה בחסר במשפט והמבוצעת בפועל, העידן המודרני מאיים על מושג הפרטיות בגלל הקלות בה אפשר להפר את הפרטיות של אדם כלשהו ע"י אמצעים טכנולוגיים וטכנולוגיות מידע ותקשורת.
באופן תיאורטי ניתן להבין את הזכות לפרטיות כנגזרת של זכויות האדם הטבעיות המעגנות בתוכנן את הזכות לאוטונומיה טבעית של האדם עליו, הזכות לפרטיות היא זכותו של כל אדם לשמור ולהגן על זהותו ועל מתחם הגנה מסביב לגופו, מחשבותיו, רגשותיו, סודותיו הכמוסים, אורח חייו ומעשיו האינטימיים. באופן משפטי ניתן להיווכח כי הזכות לפרטיות מעוגנת בחוק יסוד: "כבוד האדם וחירותו" ו-החוק "הגנת הפרטיות" הם חוקים קיימים בחוקה הישראלית ועליהם מתבססים חוקים רבים. (אלטושלר, 2012)
על אף החוקים הקיימים בנושא הפרטיות, משפטנים בימנו עדיין מתחבטים בשאלה כיצד להסדיר את הפרטיות וכיצד ראוי להסדירה, וכיצד ראוי להעניש את המפרים אותה. (און, 2005)
המסקנה שניתן להסיק מכך היא, שעל אף קיומה של חקיקה מוסדרת בתחום, עדיין נמצא תחום הזכות לפרטיות תחת חוסר הגדרה משפטית רשמית, שכן תחום הפרטיות עצמו דינמי ומשתנה כל הזמן.
טכנולוגיית המידע והתקשורת נתפסת מאיימת על הפרטיות מכיוון שהיא מאפשרת נגישות למאגרי מידע גדולים והפצתם ברחבי העולם, כך שניתן למצוא את השימוש האישי שלנו באינטרנט כדוגמת כרטיסי אשראי, נתוני גלישה, שימוש בטלפון נייד וכרטיסי מועדון לקוחות כדברים שמאיימים על פרטיותנו בגלל שהם נשמרים במאגרי מידע עצומים שיוצרים עלינו פרופיל מפורט ללא אישורנו וללא ידיעתנו וזאת כי רשת האינטרנט גורמת למידע להיות זמין ונגיש לכל, ניתן לראות שבמציאות שלנו אנשים מעדיפים לשלם את מחיר הפגיעה הפרטיות ואכן להשתמש בשירותים אלו ורק כדי לא לשלם את המחיר של הניתוק החברתי שעלול להיווצר מכך. (אלטושלר 2012)
אמנם אנו עדים גם במידת מה לקיומו של יסוד ההסכמה כאשר אנו מוסרים פרטים אודותינו ברשת, יסוד ההסכמה נמצא בלבה של הזכות לפרטיות, אך אי אפשר לדעת תמיד האם החוק שמגדיר הסכמה (במפורש או לא) אכן מתאים לסביבה דיגיטלית. ההסדרים המשפטיים לשמירה על הפרטיות נידונו לכישלון ואינם תואמים את המציאות החדשה שכן אינם מיושמים ואינם נאכפים ממילא.
אם כן אנו רואים שככל שהפעילות האישית שלנו ברשת גדלה, כך גם נוספים "צדדים שלישיים" שמבקשים להרוויח כסף ע"י שימוש במידע ששיחררנו באינטרנט, לטכניקה זו קוראים "כריית מידע".
החברות הכי גדולות במשק כמו "אפל" למשל נמצאו משתמשות בטכניקה זו כשאר נודע שחברת אפל מתקינה במוצריה תוכנת מעקב, שעוקבת אחרי כמעט כל פעולה שנעשית במכשיר- צליל והקלדה למשל, ומעבירה אותן לחברות התקשורת, יש לציין ש"אפל" היא אינה היחידה שנהגה כך אלא למעשה כל החברות בשוק.
תוכנת מעקב זו מהווה שער למעשה של גישה "לתיבת אוצר" של מידע ונתונים אישיים של הגולשים שכוללים את הרגליהם והעדפותיהם. (אלטושלר 2012)
ישנה הקבלה בין המודל "ההסכמה מדעת" בסביבה הדיגיטלית לזה מעולם המשפט הרפואי, המצב בו אדם מוסר פרטיים אישיים שלו בסביבה הדיגיטלית מהסכמה למצב בו מטופל מוסר מידע רפואי עליו לרופא מכיוון שאותם השיקולים שהניעו את מערכת המשפט להתערב בין ביחס לרופא ומטופל הניעו אותם גם להתערב בין גולש למפעיל בסביבה הדיגיטלית. (און 2005)
לאותם מאגרי מידע שנמנו לעיל קוראים DATA BASE (בסיס הנתונים), מדובר במאגרי מידע דיגיטליים הזמינים לכל דורש, והם מאגדים למעשה כל מידע שמסרנו אודותינו ברשת. השימוש העיקרי במאגרי המידע האלו נעשה ע"י חברות שיווק ורשתות חברתיות.
רשתות חברתיות משחקות תפקיד גדול יותר בכל הקשור לפרטיותנו ברשת והאופן בו פרטיותנו ברשת מופרת, לרשתות חברתיות יש את הכי הרבה מידע עלינו, שבאופן אבסורדי את כולו מסרנו אנו, הגולשים, שבעצם לא תמיד מרוצים מכך.
בהזדמנויות שונות אמרו מנכ"ל חברת גוגל ואחריו גם מייסד פייסבוק ש"הפרטיות מתה בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות" ולא בכדי- אכן רשתות אלו הן הרשתות שנמצאות כ"מפרות" את הפרטיות באופן הכי גדול ולפעמים באופן שגורם להכי הרבה נזק.
למעשה הטענה המרכזית של אותן חברות היא שהדרישה לפרטיות כבר אינה רלוונטית יותר והיא ערך מהעבר. (אלטושלר, 2012)
נמצא כי הטענה לזכות לפרטיות בתפיסת עולמם של מנכ"לי גוגל ופייסבוק כי הזכות לפרטיות אף על סיווגה כזכות יסוד בזכויות האדם הטבעיות היא מיושנת, חסרת ערך, לא רלוונטית כבר בעידן בו אנו נמצאים- אף על שדבר זה כנראה לא יתקבל בהכרח אצל הגולשים עדיין מקומן של הרשתות החברתיות בחיינו משמעותי וחיוני.
סוגיית הפרטיות קשורה באופן ישיר לסוגיית הרשתות החברתיות בגלל הדרך בה משתלבת הטכנולוגיה בנושא הפרטיות, אך אל לנו להאשים את התהליך הטכנולוגי בתופעות השליליות ברשת האינטרנט וברשתות החברתיות גם כן מכיוון שבידנו לשמור על הכללים ועל האתיקה החברתית בעת השימוש במדיה, כך נקטין את התופעות השליליות וגם נשיג את המטרות המרכזיות בשימוש במדיה (מלכה, 2015).
על מנת להבין את עד כמה תופעת הרשתות החברתיות גדולה נציין כי מעל 100 מיליון איש בעולם הם חברים ב"פייסבוק", הם משתמשים בה אף על פי אינספור המקרים לפגיעה בפרטיות, אותם משתמשי פייסבוק משתמשים בפלטפורמה זו על מנת לקבל עדכוני מידע, תמונות, צ'אטים, פורומים, קבוצות דיון, בלוגים ומשחקים - דרך פלטפורמה זו אנו חושפים מידע רב על עצמנו ברשת החברתית ואף מידע שכנראה לא היינו עולים בדעתנו לשתף את השכן שלנו בו - אך בתוך הרשת החברתית כאשר אנו משתפים במידע זה סביר שנענה על כך ב"מה כבר יש להסתיר" (מדובר במידע עצמי כגון טיול בחו"ל, קשר עם חברים מהעבר, חיפוש אנשים עם תחביבים דומים), לפעמים אנו גם משתפים מידע שסביר להניח שלא היינו רוצים שיפורסם בשלטי חוצות, למשל בריאות קרובי המשפחה, אך כעת ניתן לראות שרבים מאיתנו יבחרו לשתף מידע זה ברשת החברתית (למשל במקרה בו קרוב משפחתך עבר ניתוח ורשמת על הקיר שלו או שלך שהוא עבר ניתוח למעשה שיתפת את כל חבריך במידע רפואי זה) ניתן להסיק מכך שהרשת החברתית נהיית מקום שבו שיתוף מידע זה נהיה לגיטימי. אנו רואים גם שפייסבוק אינה רק ממלאת צרכים חברתיים של אנשים פרטיים אלא גם משומשת אצל גורמים אחרים- למשל לפני כמה שנים תועד מקרה בשוויצריה של אישה שנמנעה להגיע לעבודתה בעקבות מיגרנה חריפה שדיווחה עליה, אך מעבידה ראה כי היא מחוברת ביום זה לפייסבוק ופיטר אותה כי אם הייתה מסוגלת לגלוש בפייסבוק כנראה הייתה מסוגלת להגיע לעבודתה באותו יום (מעיד על מדיניות פרטיות בעייתית בפייסבוק), אנו גם עדים לכך שפייסבוק הפכה לכלי עבודה ממש בידי עורכי דין, חוקרי ביטוח וחוקרים פרטיים שמשתמשים ברשת על מנת לעקוב אחרי פרטים וגורמים מסויימים- מעיד על בחינת הגבול בין המותר והאסור בהגנה על הפרטיות בעת התחברות למאגר המידע האינטרנטי. (רובינשטיין, 2009)
אם כי צריך לציין שפייסבוק מאפשרת לגולשיה להגדיר תנאי פרטיות מסוימים בחשבון שלהם, על מנת לתת להם הרגשה של ביטחון פרטי.
הבעיה המשפטית המתעוררת בקשר למאגרי מידע היא שאין להם עגינות או התייחסות כלשהי בחוק. מאגרי מידע מעוררים קשיים רבים בחקיקה הקשורה אליהם, רבים מסכימים שאכן נדרשת חקיקה מסודרת בעניין זה אך עם זאת יש להגביר את המודעות בחינוך להתנהלות חברתית אחראית בקשר לסכנות הטמונות בשימוש ברשת הדיגיטלית.
הגדרה של מאגר מידע- שרשרת מידע בין שני גופים, מידע עובר מן הגוף הראשון שמחזיק בו אל הגוף השני. בשרשרת מידע זו הגוף הראשון הוא מקור מידע והגוף השני הוא יעד המידע.
מאגרי המידע הדיגיטליים כוללים בתוכם מידע רב שאותו למעשה הגולשים ברשת הדיגיטלית העבירו. (און 2005)
חוסר ההסדרה המשפטית בעניין זה בא לידי ביטוי למשל גם בזכות לשמירה על אנונימיות ברשת.
אנו רואים כי החוק לגבי חשיפת זהות גולש אנונימי הוא חוק לא מוסדר, למעשה, הדיון בעניין זה מתנהל בשלושה מסגרות- הראשונה מבקשת לאתר הבסיס הנורמטיבי והמשפטי של האנונימיות - ז"א הזכות שלנו להישאר אנונימיים ברשת האינטרנט אם אנו חצפים בכך. המסגרת השנייה עניינה חופש הביטוי בסביבה המקוונת - זהו העיקרון המרכזי שמנחה את העוסקים בעיצוב המשפט לסביבה זו, חופש הביטוי מהווה גם כן את הבסיס לשיח ברשת האינטרנט. המסגרת השלישית עניינה עיצוב מדיניות ברשת המקוונת ועל כן חשיפת גולשים אנונימיים היא מקרה מבחן שלה.
המקרה בו נדרשת חשיפת גולש אנונימי הוא מקרה של פגיעה ברשת שנעשתה על ידי גולש אנונימי, לדוגמא תגובה על מאמר שמשמיצה אדם מזוהה, השאלה הנשאלת מכך האם ניתן לתת הרשאה לספקי השירות לחשוף את אותו הגולש או שמא דבר זה נמצא בגדר פגיעה בזכות לפרטיות.
המשפט הישראלי טרם הכריע האם אתר אינטרנט צריך לפעול באופן כזה שאם גולש שטוען שנפגע ע"י מקרה דומה לזה ומבקש עזרה באיתור הפוגע שהוא כאמור גולש אנונימי ואכן לספק לנפגע את זהות הגולש האנונימי, אמנם קיימים מאות פסקי דין בנושא אך חוק שמסדיר את העניין במשפט הישראלי עדיין אין. (בירנהק, 2010)
גם בתחום המשפטי אנו רואים את תפקידה של רשת האינטרנט בשנים האחרונות, וניתן לראות כי בשנים האחרונות פסקי דין שינו את דרכי הפצתם בכך שכיום מונגשים פסקי הדין והחלטות בית המשפט במשפטים אזרחיים ברשת האינטרנט לעיני כל. ניתן להסיק מכך שהפרטיות גם בתחום המשפטי מתערערת עם הזמן, כי בעבר נגישות זו לא הייתה כמעט קיימת. הכללים המשפטיים אשר מבקשים לקיים תכלית מסויימת עומדים בניגוד לטכנולוגיה שגם כן במובן מסויים מגלמת ערכים (של חופש מידע), דבר זה ממחיש את האתגרים הניצבים בפתח של הזכות לפרטיות בעידן הדיגיטלי (בירנהק, 2017)
רשת האינטרנט בנויה במבנה כזה שאין בו זיהוי מובנה, הגולשים בה אינם נדרשים להזדהות ע"י גורם שנמצא במרכז הרשת כי פשוט אין כזה. אין צורך אפילו בהרשמה מוקדמת, הגלישה באינטרנט ניתנת לכל וכן בימנו האינטרנט הוא מצרך שקיים בכל בית מערבי בעולם.
ברשת עצמה הזיהוי לא מהווה תנאי לגלישה, גם שליחת דוא"ל, כתיבה בפורום, שיחה בצ'אט או כתיבת טוקבק - כולן אפשריות ללא זיהוי מראש. (בירנהק, 2010)
במושגים של מדעי המחשב, רשת האינטרנט בנויה באלגוריתם של "מקצה לקצה" (END TO END- E2E), כלומר מעין צינורות שעוברים ממקור אחד למקור השני, כשלעצמן אין בצינורות אלו "תבונה", זו נמצאת בקצוות, כלומר ביישומים שמהמשתמשים ברשת מפעילים ללא אלגוריתם שמפעיל סינון כלשהו, גורם זה הוא אחד הגורמים להצלחתה של רשת האינטרנט שכן כל אדם יכול לשתף בה כל מה שליבו חפץ ואין דבר שימנע ממנו לעשות זאת. (בירנהק, 2010)
על אף האפשרות להישאר אנונימיים ברשת, יש לציין שהתשתית הקיימת מבוססת על זיהוי "מיקומים" של המחשבים המחוברים לרשת באמצעות מספרים- הנקראים כתובת (IP (INTERNET PROTOCOL
כתובת זאת היא למעשה משמשת לזיהוי נקודות קצה - שהן מחשבים עצמם.
ספקי השירות של האינטרנט מקצים כתובת IP ללקוחותיהם על בסיס דינמי, ההקצאה נעשית בעצם ההתחברות לרשת ולכן אין צורך אפילו שהגולש ידע על קיומה של הכתובת. מבנה זה של הרשת מאפשר גלישה בלי שאתר האינטרנט, גולשים אחרים או צדדים שלישיים ידעו את זהותנו אלא אם כן מסרנו פרטים מזהים. (בינרנהק, 2010)
לאחר שראינו כי טכנולוגיית מאגרי המידע נמצאת בשימוש אצל חברות שיווקיות, שמשתמשות במאגרי המידע על מנת להתאים אלינו את הפרסומים שהן רוצות לפרסם, וגם ראינו כי רשתות חברתיות הן אלו בעלות מאגר המידע הכי גדול עלינו ברשת, יש לדעת כי טכנולוגיות המידע נמצאות בשימוש לא רק אצל חברות אלו אלא גם בשימוש אצל המדינה עצמה, כמו רישום אוכלוסין למשל שנשמר במאגר המידע האינטרנטי וכן מאגרים ביומטריים ונשיאת תעודות זהות. אצל הציבור נוצר החשש שהשלטונות ישתמשו במידע זה לרעה עליהם, למעשה תופעה זו אינה חדשה כי תרשומות של כל שיחות הטלפון שלנו הן תופעה שהייתה קיימת גם לפני "מהפכת המידע" כפי כשתוארה לעיל, המדינה משתמשת בתרשומות אלו כאשר היא מבקשת מבית המשפט אישור צווי חיפוש או האזנות סתר. טכנולוגיות דומות נמצאות בשימוש אצל גורמים צבאיים וגורמי ביון אשר משתמשות במערכות אלו למטרות מודיעיניות. (אלטושלר, 2012)
ניתן להסיק מכך, שרק מעצם היותנו אזרחי מדינה כלשהי, אנו חייבים לשאת בעול החדירה לפרטיות על מנת להיות אזרחים מן השורה.
אף על פי שהמושג "חדירה לפרטיות" הוא בעל משמעות שלילית לרוב אנו רואים כי בשימוש הצבאי והביטחוני יש צורך בו, וזאת על מנת להבטיח את בטחון האזרחים במדינה, וכנראה שאמצעים מודיעיניים תמיד יצטרכו להפר את הפרטיות של אנשים כלשהם, אך לא מתוך כוונה שלילית- מה שיכול להצביע על הכרח שקיים לפעמים בחברה מתוקנת שמכריח להפר פרטיות במקרה בו קיים סיכון לחיי אדם והמטרה היא לשמור על חיי אדם והשקט הבטחוני. (אלטשולר, 2102)
תופעת השיימינג היא תופעה ששווה איזכור בפני עצמה מכיוון שתופעת השיימינג אינה תופעה חדשה למעשה, כי גם בעבר הייתה קיימת ההבנה שניתן לבייש ילד\אדם בעזרת הפצת שמועות לגביו והפצתן בחברה - דבר שנעשה קל יותר בעידן הדיגיטלי ואף עצום יותר במימדיו, תופעת השיימינג מתפשטת במהירות ופרסום פוסט עלול להפוך לויראלי באמצעות שיתופו ברשת החברתית - דבר זה נגרם בעקבות הנגישות למידע פרטי בעידן הטכנולוגי, המידע שהיה לא נגיש בעבר נפרץ כיום ולכן היום ילדים כבר מגיל צעיר צורכים מידע באופן ישיר מהתקנים שונים כמו טלוויזיה, מחשבים, טאבלבטים וסמארטפונים בניגוד לעבר שמידע היה מתווך לילדים דרך המבוגרים (מלכה, 2015)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה